אלא שכאן יש לומר משהו אודות ממסדי ניצול יתר, חמס, עריצות שרירותית ורווחי עתק לא מרוסנים כבישראל: הפורע הממסדי תמיד בנה על אשלייתו של הנחמס בעל המעלות, החל מניסיון הונאתו של ג'ורדנו ברונו שעונה והועלה על מוקד על ידי האינקויזיציה ("עשה איתנו עסקה"), המשך ב"הודאות" של נאשמי משפטי מוסקווה (1936) ומשפטי פרג (1953) וכלה במקרה הבדואים בישראל. אלא שברונו הבין היטב שאין לו כל מוצא, שכן הכיר היטב את המנטליות של מעניו, ולכן שמר על מעלותיו וכבודו העצמי עד הסוף.
ובעניין דומה מהותית, כתבה לי נפגעת המערכת: הייחוס של פרקטיקה נתעבת לתהליכים הסטוריים או כלליים כאלה, היא טשטוש - שנוצר לעיתים על ידי המעוולים עצמם - כדי למסמס את העבירה הפשוטה של אחד (או קבוצה) נגד קורבן". אין טעם לעסוק בזה אלא באנשים ספציפיים.
__
אלא, שבמה מדובר כאן למעשה?
אכן, גם מקרבנים וגם מצטיירים כהוגים הנילחמים בסוגי רשע. זו אמנם גם גישתי, שאינה נוטה לעשות אינטלקטואליזציות ורציונליונליזציות של מעשי פגע, תוך הסחת הדעת הן מהזהות הספציפית של הפוגעים, והן מיחודיות האסון של הנפגע.
עם זאת, מעשי פגע, אנא שימו לב, מתעצמים באקלים חברתי או אירגוני היוצר היתרים, אקלים של סאוב. בין אם ההיתרים גלויים ובין אם לטנטיים, יש לחשוף זאת, אחרת יטענו שאת עוסקת במצוקה אישית דימיונית, או שסתם מדובר בגורל ביש, ומכאן קל לגלוש בהאשמתך במוזרויות למיניהן.
עדיף לדעת שאוגוסטו פינושה עסק בעינויים, בשביל שתהיה קבילות לטענתך שבצ'ילה בתקופה הזאת עברת עינויים, ולעבור את מסך ההכחשה. אם בתקופה שנפגעת אישית, היתה פרקטיקה של פריעה, הדרה, שקר, שחיתות, פעולה בחבורה למטרות שוד, עדיף לחשוף זאת גם במקרו, כדי שטענתך תהיה קבילה בבית משפט למשל (בישראל או בטריבונל בינ"ל). אחרת יאמרו, אין דברים כאלה בישראל.. ואנונו אכן קורבן על ידי גורמי בטחון, אך ללא העניין הכללי, לא היה שום גורם מתייצב לימינו. תגידי שגורמי שמאל למשל המתייצבים לימינך מורידים דיוידנדים לעצמם? יתכן, אכן אין ארוחות חינם, וסבלך יראה כגורל ביש אילולי המימד הכללי של סבל הרבים.
וכך, מעבר לפרטים היחודיים של המקרה הבודד, עולים קווים כלליים של פגע-הרבים השגורים בישראל. הדברים מסואבים מספיק, הרבה מעבר לאשליות אודות אפשרותן של עסקות "הוגנות" באורח כלשהו עם גורמי ממסד או גורמים אחרים המניעים את תהליכי מלקוח-הדרה הללו, ללא שתיפול בפח. למשל, במקרה של הפקעות אדמות הבדואים ליד עומר שבדרום, אם תציע לאיזה שייח "לסגור עסקה עם הממסד" הרי הדבר יוביל בהכרח לפיתחון פה מסוג "הבדואים גנבים וחסרי חוט שדרה, שימכרו גם את אמא שלהם"...דבר שישמן את מנגנון רווחי העתק של העושק כלפי האוכלוסיה הבדואית ביתר שאת. מדובר בסיסית ברווחי עתק ללא בקרות, המציגים עצמם בריש גלי ככאלה, כחלק ממנגנון הטרור והתשת ההתנגדות הטיבעית, ולכן, עושק ללא מיצרין נעוץ בבסיס המערך הזה כולו. מוכר למשל עוד משנות ה-80 המקרה של מאיה קוך ומקרים נוספים, וגם אם לא מדובר כאן בחושפי שחיתויות, עדיין ניתן להציג את הרכיבים שהיו שגורים כבר אז במקרים רבים מסוגים שונים, של טרור אישי ופסיכולוגי, ובלבול דעתו של אדם עליו, תוך הונאה במחזורי הנעה לפעולה באמצעות ערור תקווה, תוך ניצול הדבר לפגיעה בו.
השען על ידע שכבר קיים: נפוטיזם חסר בושה; שחיתות במצח נחושה תוך טרור; פשיעה כלכלית עצימה, קידום עקב התגודדות בקליקות והדרת אינדיוידואלים המשקיעים עמל, כשרון, מסירות; גסות רוח סלקנית; אטימות כבדה וחזירית; פריעות אכזריות באדם; הפקעות שרירותיות, אישפוזים פסיכיאטרים מערכתיים; הדרת וחמס כשרונות על ידי כנופיות זאבים וכך הלאה. והוסיף בתנופה זאת את הקווים היחודיים למקרה הנוכחי. הדברים מסואבים מספיק, ומדובר בשיטות מלקוח והדרה. הגש בשלב ראשון תלונה פלילית למשטרה או אף לגורם בינ"ל כלשהו העוסק בהיבטים פליליים של עבירות בוטות על כללי הצדק הטיבעי או פשעים כנגד האנושות, וקטלג את ארועי הפגע, הנזק, ההתעמרות, ההונאה והמלקוח במרמה ושלא בדין תחת קטגוריות, במסגרת מאמץ לגיבוש שיטתי.
ואל תתן לדברים לחמוקו ולהתפוגג להם לאין-סוף. אמנם נכון שאצלנו זה ככה, דברים פשוט ניגרמים להם, ואף אחד לא אשם, ובין לבין תמצא עצמך מקופד ומושבק, אבל מי, מי עשה זאת?.. זו החמקנות שהנוכלים הקשים והפורעים הכבדים הלא מעטים שבמחוזותינו סיגלו, שמקורה נעוץ, יתכן, עוד בתרגילי שרדנות-נכלים מצד חלקים באוכלוסיה תחת התעמרות, רדיפות והדרה במשך מאות שנים רבות בתפוצה. ואולי גם התפתח לעיתים דפוס של הזדהות-ביבים עם הכוח העריץ, הדורס והמשמיד - חוקרים זיהו תופעה זאת של "הרעלה חברתית" (או "הזדהות עם התוקפן") הקונה לעיתים מקום בקרב אוכלוסיות שהינן קורבן התעמרויות קשות ורצח. ובכן, זו החמקנות ומסך ההכחשה של הפרע, אותה ארשת זחוחה, כאילו לא רואים, לא מעורבים, לא שומעים, מי בכלל חשב לו את מה שאתה מייחס להם? אבל בפועל, אין הם חושבים על כל דבר אחר, אלא רק על ''זה" במלוא חושיהם החדים, הלובשים כלפי חוץ פנים זחוחות. על מה יחשבו, על פילוסופייה?
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
